בוגרים מספרים

קשה לי לדמיין את מסלול חיי ללא הישיבה. בזכות הישיבה הגעתי לירוחם לפני למעלה מחצי יובל והקמתי בה משפחה. לקחתי מהישיבה תפיסת עולם, רוחנית וערכית, שכוללת ערכים תורניים וחברתיים רבים, אבל אם אני עוצם לרגע עיניים ושואל את עצמי מה הקריאה המרכזית שמהדהדת ו'רודפת' אחרי מבית המדרש, משיחותיו של הרב בלומנצויג ומהדיונים בין החברים, אני חושב שזו השאלה: לשם מה. מה המניע שבעקבותיו אתה פועל. מה המנוע שדוחף אותך. זו שאלה שנשאלת בכל צומת הכרעה, ובכל רגע של בחירה, ותחתיה נמצאות עוד הרבה שאלות משנה חשובות. האם אתה פועל לשם שמיים. האם חיפוש האמת הוא זה שמדריך אותך. איפה באה לידי ביטוי האחריות החברתית בבחירה שבחרת, ועד כמה אתה מרגיש מחויב לבחירה הזאת.

בשבת מחזור האחרונה שקיימנו דיבר אתנו הרב אוריאל עיטם על הפסוק שמופיע על פרוכת הישיבה, 'חסד ואמת נפגשו', כפסוק שמתמצת שני ערכים מרכזיים בעולם הישיבה ובוגריה – חסד ואמת. חסד שמתבטא במעורבות חברתית, אחריות לכלל, ותחושת שליחות המעורבת בתחושת שותפות עם חלקים שונים בחברה. אמת שמתבטאת בבירור לעומק של כל סוגיה רוחנית על צדדיה השונים תוך הקשבה לקולות אחרים.

כדי לבחון כל צעד במשקפי החסד והאמת שקיבלנו מהישיבה, חייבים קודם לזכור לשאול את השאלה הקצרה והחשובה: "לשם מה".

לכתוב על העבר שלי בירוחם – זה אינסופי מדי. אין לי מושג מאיפה להתחיל.

אבל לכתוב על מהי ירוחם בשבילי בהווה – זה כבר יעד ריאלי.

הישיבה בשבילי היום – כמעט עשור אחרי שעזבתי אותה פיזית – היא כמו ענן הגיבוי של כל הערכים, האידיאלים, השאיפות והחלומות שלי. אם הם לא שמורים אצלי מספיק טוב, אם אני חושש שהם עברו שינויים או שמשהו מהם נמחק, אני יודע ששם הכל שמור. שם נמצא כל מה שאני מאמין בו.

הישיבה בשבילי היום היא החברים, גם אם אף אחד מהם לא גר ברדיוס הקרוב אליי. כשאני מחפש לדבר עם אנשים שמדברים את אותה השפה שלי, שמשדרים איתי על אותו גל, שעוברים את אותן המורכבויות וחיים את אותו מינון עדין בין חזון למציאות, אני חוזר אל החברים שלי מהשיעור (או אלה שקצת מעליי ומתחתיי). שהם גם אלה שהייתי צמוד אליהם 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בכל סדרי הבוקר הלוהטים, בכל ארוחות הערב, בכל הדיונים בלילות שבת, בהכנות לצבא ובחזרות לריקוד החתונה.

הישיבה בשבילי היום היא ברירת המחדל שלי, כשאני מחפש שיעורי הלכה, תכנית לימוד במחשבה או שיחה בענייני השעה (שתמיד, אגב, תהיה בדיליי מסוים בין מועד השיחה ובין הזמן שבו ענייני השעה עלו לסדר היום. קצת פרספקטיבה).

הישיבה היא הקול הפנימי הזה, שגורם לי לעצור בשורה הלפני האחרונה, ולשאול את עצמי אם מה שאני כותב באמת נכון, מדויק, נאמן לרצון ה' וגם מבטא את כל הצדדים.

הישיבה היא מקום שאני נוסע אליו ומרגיש בבית, רוחנית וחברתית, גם אם אני כבר לא מכיר שם אף אחד. מצד שני, היא גם המקום שדוחף ושולח אותי לאן שאני היום.

בשנות לימודיי בישיבת ירוחם למדתי לחשוב.

לחשוב לפני שאני אומר משהו, לחשוב לפני שאני כותב משהו, לחשוב במהלך הלימוד, לחשוב על הבחירות שלי בחיים ועל ההשלכות שלהן.

אך לא סתם לחשוב – לחשוב לעומק.

לפרק סוגיות לימודיות, חברתיות וערכיות למספר חלקים, להכיר ולהיחשף לדעות ולדרכי התייחסות שונות לכל נושא; להעמיק, לעיין, ללבן, וגם לדעת שלא לכל דבר יש תשובה – אבל ניתן לומר זאת רק לאחר שעשיתי ניסיון כנה להשגת תשובה.

בישיבה למדתי שניתן לשלב.

ניתן לשלב בין דעות, בין אמונות, בין חזונות ובין תפיסות עולם. למדתי שניתן להפגיש חסד ואמת ולהשיק צדק ושלום,על אף שניתן למצוא סתירות בין המושגים. למדתי שדברי הגמרא ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – היא למעשה קביעה שבחיים עצמם לא ניתן לוותר – לא על התלמוד ולא על המעשה.

ולא רק למדתי שניתן לשלב, אלא שצריך לשלב.

למדתי שמוטלת עלינו, כתלמידי הישיבה ובוגריה, חובה שהיא זכות להוות דמויות שיוצרות חיבורים, שמוצאות את המשותף ולא את המפריד, שמשלבות תורה וחסד, ומכירות בחשיבות הן של מצוינות לימודית-אקדמית והן של מצוינות ערכית-וחברתית. את העקרונות הללו למדתי שנכון ליישם, איש איש בדרכו ובתחומי העניין הייחודיים לו.

כל זאת למדתי ואני לומד עד היום, בהערכה ובתודה גדולה, מראש הישיבה בשנות לימודיי – הרב אליהו בלומנצוייג, מרבני הישיבה, ומהחברים לספסל הלימוד.