יזכור

שלום יוחאי שרקי נולד בכ"ו באדר א' תשמ"ט בירושלים. בן לרב אורי ורונית שרקי, אח לשישה אחים ואחיות. למד בתלמוד תורה "מורשה" התקדם לישיבה התיכונית "בני צבי" בבית אל, ומשם הגיע לישיבה.

שלום שירת בחיל הים, כלוחם בספינת דבור. לאחר השירות עבר לישיבת ההסדר בצפת.

 שלום למד לימודי ארץ-ישראל במכללת הרצוג שבגוש עציון. הוא התעניין במגוון תחומים ולאורך השנים למד היסטוריה וגאוגרפיה, ספרות קודש וחול, אסטרונומיה וצפייה בכוכבים.

שלום הקדיש זמן גם ללימודי הישרדות ולכושר גופני. במקביל, עבד כמדריך נוער בישיבת בני צבי בה למד, ובהמשך עבד כמדריך טיולים ברחבי הארץ. בין היתר, הדריך את טיולי מסע-ישראלי לבני נוער.

אור לכ"ז בניסן תשע"ה, ערב יום הזיכרון לשואה, נרצח בפיגוע דריסה בגבעה הצרפתית בירושלים. שלום נפגש אז עם חברתו לקראת אירוסין, עד שמחבל דהר עם מכוניתו לכיוון תחנת האוטובוס שבה עמדו. חברתו נפצעה קשה אך נשארה בחיים, ושלום נהרג.

לאחר מותו של שלום, תרמה משפחתו לישיבה את כיסוי הבימה לימים נוראים, ועליו הכיתוב "לך דומיה תהילה", על פי רעיון של שלום עצמו.

  ●●●

חברים מספרים:

לשלום היה מאור פנים מיוחד. הוא אהב אנשים בכל גיל, והתחבר אליהם בטבעיות ובחום; ילדים קטנים שהדריך והתמוגג מהתמימות שלהם, תלמידי תיכון שהדריך במסירות במסע-ישראלי, בין אם היו חילונים או דתיים, מהמרכז או מהפריפריה, ואפילו סתם אנשים שהתארחו בבית הוריו. הייתה לו יכולת מדהימה להקשיב לכל אדם ולהתעניין בו באמת.

שלום היה חבר טוב. היה לו חוש הומור חד ונוקב, ויחד עם זה יכולת מיוחדת לגרום לך תמיד להרגיש טוב ובנוח. תמיד עזר בשמחה ובקלות לכל אדם ובכל צורך.

שלום אהב את ארץ ישראל ונופיה, והשקיע בידיעת הארץ - בהיסטוריה, בחי ובצומח. לכן בחר להדריך טיולים – כדי לספר על הארץ ולהסביר עליה. שלום היה שמח במיוחד בכל פעם שמצא בור מים לא ידוע או שביל חדש.

לשלום הייתה נפש רגישה ועמוקה, הוא אהב שירה, רצה לחיות את החיים בצורה משמעותית, השקיע הרבה בעבודת ה' שלו, חיפש כל הזמן לאתגר ולדייק את תפיסת העולם שלו. הוא היה מלא השראה ומחשבה מקורית.

יהי זכרו ברוך.

עמנואל משה (עמי) פרג'ון נולד בא' אדר א' תשמ"ט, בכפר הרא"ה. עשירי מבין אחד עשר אחים ואחיות.

למד בבית הספר היסודי 'נעם' בנתניה, בחטיבת הביניים למד במכינה בכפר סבא, והמשיך לישיבה הסביבתית-תורנית אורות הזורעים. למד בישיבה, ובמסגרתה התגייס לשירות צבאי בחיל הים.

עמי נישא לנחמה (לבית קרוננגולד) והשניים התגוררו בירוחם, שם נולדה בתם מרים.

בתחילת שנת תשע"ד, בעת שעמד להתחיל לימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל, התגלתה מחלת הסרטן בגופו של עמי. הוא התמודד עמה במשך קרוב לשנתיים. גם בתקופת מחלתו, המשיך עמי לשמור על חיוניות רבה. השקיע בלימוד תורה ובלימוד הלכות הרמב"ם, טייל, למד לנגן על פסנתר ועוד, לצד לימודיו בהנדסת חשמל. כשנשאל אם מחלת הסרטן פוגעת באמונתו בקב"ה, השיב: "אם יש סרטן בעולם, אז למה שלא אהיה חולה סרטן?"

לאחר מאבק ממושך במחלתו, השיב עמי את נשמתו לבוראו בגיל 31.

  ●●●

חברים מספרים:

עמי היה בעל מידות וחן מיוחד. בנעוריו התנדב בעמותות 'קו לחיים' ו'שמחה לילד', ובלט בהשקעתו ומסירותו גם בפעילות הישיבה בקרב קהילת ירוחם. אהב לנגן, לטייל ברחבי הארץ, הרבה לקרוא ואף לרכוש ספרים.

עמי השקיע שעות רבות בלימודי התנ"ך שהיה אהוב עליו, והערות, שאלות ותובנות בכתב ידו כיסו את שולי ספר התנ"ך שנשא עמו לכל מקום.

עמי דאג לפתח ולטפח תחביבים בצורה יסודית, ולהפיק את המירב מהסיטואציה בה הוא נמצא. כך השקיע בתחום הבישול והאפייה בשירותו הצבאי על הספינה, כשהחליט לשדרג את הארוחות. כך השקיע שעות רבות בלימודי נגינה עד שהגיע לרמה שהשביעה את רצונו, וכך דאג לרכוש ולקרוא אוסף ספרים מרשים של קלאסיקות בתחומים שונים. גם נישואיו למשפחה דוברת אנגלית היו עבורו הזדמנות להתפתחות בתחום חדש.

עמי היה אוהב אדם, ואהב מאוד למצוא קשרים משפחתיים, אף רחוקים ביותר, עם מגוון אנשים. השקיע בחברויות עמוקות ובבניית קשרים חברתיים רבים ומגוונים.

הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, גם באופן רגלי וגם רכוב על אופניו, ועסק בכך ממש עד ימיו האחרונים. הוא שמר על כושר גופני טוב ונהג לצאת לריצות.

עמי היה איש אמונה, ודרכו בעבודת ה' היתה ברורה ובהירה. תמיד הרגיש שה' איתו, והפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" ליווה אותו בכל מצב.

יהי זכרו ברוך.

גלעד גולדשטיין נולד בכ"ז בניסן תשנ"ו בפילדלפיה שבארצות הברית. בהיותו בן שנה עלו בני המשפחה ארצה. תחילה הם התגוררו ביישוב עלי ובהמשך עברו לאפרת, שם גלעד התגורר וגדל. גלעד למד בבית הספר היסודי אורות עציון, ולאחר מכן בישיבת נווה שמואל. לאחר מכן הגיע לישיבה.

גלעד התגייס לשירות בחטיבת הצנחנים. בשירותו הצבאי הצטיין כחובש קרבי.

במהלך שירותו הצבאי, גלעד שם קץ לחייו, בי' באלול תשע"ז, והוא בן 21.

  ●●●

חברים מספרים:

גלעד אהב את התורה, והיה מבלה שעות ארוכות ביום בלימוד תנ״ך. אהב לקרוא בתורה, ידע בעל פה פרשות רבות, והוסיף גם את ההומור הייחודי שלו ללימוד. בלט בדרך החשיבה הייחודית שלו ובסברות שפיתח. פעמים רבות היה מגן על סברא דחוקה בלימוד, מול הרבים שניסו לדחות אותה.

אי אפשר לדבר על גלעד בלי להזכיר את השמחה והחיוך שלו, שהדביקו את הסובבים אותו. הוא היה מהכותבים והשחקנים בהצגות ראש חודש אדר, ובשנה מעוברת הרבה בשמחה כבר מראש חודש אדר א'. הרצינות והצחוק בלימוד דרו אצלו בכפיפה אחת; הוא יכול היה להגיד שטויות ברצינות מוחלטת, או להפוך נושאים רציניים לבדיחה מבלי לזלזל בהם או להפחית מרצינותם.

גלעד אהב לתת מעצמו, להשקיע את כל כוחותיו בכל דבר שעשה, התנדב במד"א ובמסגרת פעילות הישיבה עם הקהילה בירוחם. אהב לטייל בארץ ישראל, וגם בתקופת הישיבה נהג לנצל את ימי שישי לטיולים. כל טיול שלו היה הופך להרפתקה ולסיפור שאהב לספר.

בצבא הוא היה חובש שדאג לחיילים, כתובת קשובה וזמינה לפניות רבות, גם אלו שמעבר לתפקידו כחובש.

גלעד היה מקבל כל אדם כמו שהוא, ונתן לכל אדם שדיבר איתו תחושה טובה. הוא היה חבר טוב ואוזן קשבת, והצליח לפתח קשרים עם אנשים מעולמות ורקעים שונים לחלוטין משלו, בכל מקום שבו היה. הסקרנות שלו, והגישה החיובית שמתוכה הגיע לכל אדם, אפשרו לכל אחד להיפתח אליו בקלות. גלעד תמיד שמח לשמוע דברים חדשים ודעות שונות ומגוונות.

יהי זכרו ברוך.

גדעון אילני, בנם של מנשה ומלי (כרמלה), נולד בי"ב בתשרי תשמ"ט במצפה יריחו. אח לנעמה, נדב, חמוטל, אמיתי ואלחנן. בוגר מחזור י"ד.

למד בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת, ולאחר מכן בישיבה בירוחם. במהלך שנות לימודיו בישיבה התגייס גדעון לצנחנים.

גדעון נישא לאסתי, ובשנים הראשונות לנישואיהם התגוררו השניים בירוחם. משם עברו לשדרות, ולאחר מכן לעשהאל שבדרום הר חברון. גדעון למד פיזיקה באוניברסיטת בן גוריון, והיה על סף השלמת עבודת הדוקטורט שלו באסטרו-פיזיקה. במחלקה שבה למד הבטיחו לפרסם את מחקריו ולדאוג שיקבל את תואר הדוקטור לאחר מותו, והביעו הערכה ליכולת השילוב שלו בין תורה למדע.

לגדעון ואסתי נולדו שישה ילדים: גפן, מעין, נועם, הילל, דוד ויעל. לאחר נפילתו של גדעון נולדה ביתם השביעית.

גדעון נפל ברצועת עזה בכ"ז בכסלו התשפ"ד (10 בדצמבר 2023), בן 35 שנים היה במותו.

  ●●●

חברים מספרים:

"רק לומר את השם גדעון ולחשוב על דמותו, כבר מעורר געגוע.

כמעט תמיד הייתה בת שחוק על פניו וחיוך. הארת פנים שמוארת ומאירה.

מעולם לא ראיתי את גדעון כועס או קרוב לכעס, הייתה בו מין שלווה שכזו, נינוחות שאפשרה למי שהיה לידו להרגיש בנוח עם מי שהוא ועם מה שהוא.

בגדעון היה שילוב מיוחד של עמקות ופשטות. לפעמים אומר את הדברים הכי ישרים ואמיתיים בפשטות, ולפעמים אומר רעיון עמוק וזווית מבט מיוחדת שבאו מתוך מחשבה.

הייתה בו מידת הצניעות. עושה את האמת מפני שהיא אמת, ללא רצון לכבוד ולהערכה. הכל בשקט ובלי להרגיש שיש משהו מיוחד במה שהוא עושה".

(מתוך דברים שכתב הרב יעקב ידידיה לוי, בן מחזור של גדעון)

"חייכן, שקט, מאיר, עדין ורגיש, נעים, צנוע, חוליה מתוקה כל כך בתוך החבורה בישיבה.

כשהתבוננתי במסלול החיים של גדעון – מצפה יריחו, ירוחם, שדרות, עשהאל – הרגשתי שזהו ביטוי חזק למה שהתכנס בתוכו – הקשר לתורה, החיבור לעם ישראל, התיישבות" (מתוך הספדו של ראש הישיבה, הרב אליהו בלומנצויג, בלווייתו של גדעון).

יהי זכרו ברוך.

זיו חן נולד בי"ד בשבט התשנ"ז בכפר סבא. בן לרוזה ואברהם, אח לרויטל, ענבר ואור.

זיו החל את לימודיו בישיבה התיכונית 'דרכי נעם' בפתח תקווה, ומשם המשיך לישיבה. שירת בגדוד רותם שבחטיבת גבעתי. לאחר תקופת השירות הצבאי, שילב עם לימודיו בישיבה תואר בחינוך במכללת הרצוג.

בשיעור ו', עבר זיו ללמוד בבית המדרש בגבעת שמואל וללמד בישיבת רעננה. עם נישואיו לאשתו הלל, הם קבעו את ביתם בירוחם, וזיו חזר ללמוד בישיבה.

זיו  התעלה בקרב (כלשונו: "לא נופלים על הארץ, אלא מתעלים") בשכונת עבסאן בחאן-יונס, ממנה יצאה ההתקפה על קיבוץ נירים, ביום ג' באדר א' תשפ"ד (12.2.2024). בן עשרים ושבע היה בנופלו.

  ●●●

חברים מספרים:

זיו היה יהודי מואר ומאיר פנים לבריות. רואה את הטוב ואת הצמיחה שבכל דבר, וחושב איך להיטיב בדרכיו המאירות על הזולת. היה רואה כל תלמיד בבית המדרש כחבר, ונותן לו עצות טובות והכוונות.

זיו היה אוהב תורה וידע, אוהב ניגון ושירה ואוהב כל אדם שנקרה בדרכו. לאורך השנים זיו נבנה כתלמיד חכם בלימוד העיון וההלכה, בלימוד התנ"ך והמדרש ובחסידות וניגונים.

זיו חי את חייו בגובה ובעוצמות יוצאי דופן, בהפנמה עמוקה של התהליכים שעם ישראל עובר וצריך לעבור, ובתוך כך – את מקומו בתוך התהליך האלוקי לגאולת ישראל.

"היית קשור לכולם, לצעירים ממך ולגדולים ממך. הצעירים ראו בך דמות חונכת והתקשרו בך בשעות ארוכות של שיחה, לימוד בחברותא, והקשבה של לב מבין ומקשיב, ואתה מצידך התייחסת אליהם כשווים וחברים. היית מעמודי התווך של בית המדרש" (מתוך הספדו של ראש הישיבה, הרב חיים וולפסון, בלווייתו של זיו).

יהי זכרו ברוך.

אריאל אליהו נולד במצפה יריחו. בן לאחיה ועידית, אח בכור לשישה אחים ואחיות. כשהיה ילד יצא עם משפחתו לשליחות בניו יורק ובברוקלין, שם הם שהו שש שנים. בתיכון למד בישיבת אורות הזורעים, ומשם המשיך לישיבה.

אריאל התגייס לחיל השריון ושירת בגדוד 77.

בבוקר שמחת תורה התשפ"ד, יצא עם חבריו לצוות להילחם במחבלים שפרצו את הגדר, מול בארי. הוא נלחם בגבורה נגד מחבלים רבים, עד שנפל בקרב. בן 19 היה בנופלו.

  ●●●

חברים מספרים:

אריאל היה שקדן בלימוד התורה. היה לומד דפי גמרא רבים ביום, ואת הש"ס כולו סיים כבר בכיתה י"ב. חבריו היו עוגן משמעותי בחייו, הוא אהב אותם והם אהבו אותו באופן מיוחד.

אריאל אהב מוזיקה, היה מארגן אירועי נגינה ואף הולך לאירועים מוזיקליים מגוונים, וגם בירוחם היה הולך לקונסרבטוריון בירוחם ומנגן בכינור. אהב לשמוע אנשים ולהיפגש עם אנשים שונים, מבלי לחשוש מדעות אחרות.

"בשעות שבהן מדינת ישראל הייתה חשופה, היית מהראשונים להסתער על נחילי אויב רשע מרושע. הסתערת עליו לא רק בכוח הזרוע אלא בכוח הטוב שהיה זרוע בך. אותו טוב, ותום, ויושר, וצדק, ואמת, הם אלו שדחפו אותך להילחם, הם עלו איתך השמיימה וימשיכו את פועלך כאן בעולם" (מתוך הספדו של ראש הישיבה, הרב חיים וולפסון, בלווייתו של אריאל).

יהי זכרו ברוך.

אלישע לוי לוינשטרן נולד בארצות הברית בה' בשבט ה'תשמ"ה. בן לשושנה (שרון) וצבי, אח בכור ליקיר, דוד, יוכבד, יחיאל ונועם. בגיל שמונה עלתה משפחתו לארץ והתיישבה בבית שמש. למד בישיבה התיכונית שעלבים, המשיך לישיבת ההסדר בשעלבים, ובזמן קיץ של שיעור א עבר לישיבה. בצבא שירת בחיל השריון.

אלישע נישא להדס, ונולדו להם איתן, בניה, מיכל, יסכה, עמיחי ורות. הם קבעו את מושבם בחריש.

אלישע והדס שמרו על קשר ישיר ורציף עם הישיבה. עם משפחתם הגדלה והולכת, היו מגיעים כל שנה לירוחם לראש השנה ולסעודת פורים. 

עם פרוץ המלחמה גויס למילואים. אף שמשפחתו כבר הייתה ברוכת ילדים, הוא התנדב להישאר במילואים, וגם במלחמה החליט להתייצב לכל אשר יידרש ממנו.

אלישע נהרג בכניסה לחאן יונס שבדרום רצועת עזה, ביום א' בטבת התשפ"ד. בן 38 היה בנופלו.

  ●●●

חברים מספרים:

אלישע התבלט בישיבה באהבת הלימוד ובהעמקה בו. היה אחראי על לימודי הבקיאות בסדרי הערב, ופרסם מאמרים עיוניים בכתבי העת של הישיבה.

אלישע אהב את המאמץ האינטלקטואלי שבלימוד התורה ואת המשמעות הרוחנית שבתשתית הלימוד. בכל הליכותיו ניכרה עבודת ה' שבו, מתוך שמחה וטוב לבב. קולו הגבוה בלט בסעודות השבת, בסעודת מלווה מלכה ובמקהלת חודש אדר.

בעולם העבודה, השתלב אלישע בתחום ההיי-טק. הצטיין בעבודתו, עסק באופן קבוע בהרחבת אופקיו ולימוד טכנולוגיות חדשות, מעולם לא קפא על שמריו. מוסר העבודה שלו היה לשם דבר. 

גם בעולם המעשה, אלישע ניצל כל שנייה פנויה ללימוד תורה. לבד, עם חברותות וגם עם ילדיו. בשבת בצהריים לא הלך לנוח, אלא הקדיש את שעותיו ללימוד. בנוסף הקדיש זמן לפעילות בקהילה – חברותות ולימוד ילדים לבר מצווה. 

בקבוצת הווטסאפ השיעורית היה אלישע הרוח החיה. היה מעלה שאלות ודיונים אשר היו מחזירים את כל בני השיעור אל צורת ההסתכלות התורנית.  

רישומי "חשבון נפש" שנמצאו במחשבו מלמדים על רמת המתח הרוחני שבה חי אלישע - בחור ישיבה שמעולם לא עזבה ברמה הנפשית. עובד ה' בכל לבבו, נפשו ומאודו.

"כפי שאלישע לא עזב את הישיבה מעולם, גם הישיבה לא עזבה את אלישע. תלמידי הישיבה לדורותיהם מכירים את המשפחה שבאה כל שנה, רואים באלישע דמות לחיקוי, של אדם שמחובר לתורה, לעבודת ה', לישיבה ולדרכה. במלחמת המצווה הזו, התחושה היא שגם את המצווה הזו עשה אלישע בשמחה, בחיוך עדין, בשליחות, מתוך חיבור עמוק לישיבה" (מתוך הספדו של הרב מאיר כהנא, בלווייתו של אלישע).

יהי זכרו ברוך.

יקיר ידידיה שנקולבסקי נולד בי' בתשרי התשס"ג בקיבוץ מגדל עוז, בן לטובה ואריאל.

למד בישיבה התיכונית אורות יהודה, ומשם המשיך לישיבה. לפני הגיוס לצה"ל, עודד את חבריו להתגייס לחיל השריון. הוא עצמו התגייס לשריון לבד, אחרי כל חבריו, בשל בעיה רפואית.

יקיר נפל בקרב ברצועת עזה בכ"א כסלו התשפ"ד. עמו בטנק נפלו המ"מ איתן פיש, בוגר הישיבה אף הוא, והתותחן תובל צנעני. בן 21 היה בנופלו.

  ●●●

חברים מספרים:

יקיר היה מתמיד גדול. מתחילת שיעור א' ועד הגיוס הוא השתתף בחבורת משניות לפני ערבית, ובזמן קיץ של שיעור ב', כאשר החברים מהשיעור כבר התגייסו, הוא העביר את החבורה בעצמו. הר"מ שלו בישיבה התיכונית סיפר שמכיתה ט' ועד י"ב הוא השתתף בשיעור שלו על "הסוגיה היומית" אחרי התפילה, והיה גם לומד עם כמה חברים פרק בתנ"ך בזמן ארוחת בוקר.

הן בשיעורי עיון והן במפגשי עונג שבת, יקיר היה מביא את צורת החשיבה המקורית שלו פעמים רבות. בוויכוחים בחדר האוכל בנושאי מדיניות כלכלית-חקלאית, יקיר היה מייצג בכבוד את עמדת הקיבוצים. הידע שלו היה נרחב ובמגוון תחומים, והוא אהב לקרוא ספרים חדשים ולהחכים. אהב במיוחד את הספר "ההוביט", ובפרט בתרגום הטייסים ("יש עוד תרגומים, אבל יש לי ערך סנטימנטלי אליו").

יקיר אהב לעבוד עם הידיים, ולא היסס לעבוד קשה כשצריך. פעם כשחזרנו ביום ראשון משבת בבית, שאלנו אותו: "היית בתורנות חליבה בקיבוץ?" והוא חייך: "האמת שכן". הוא היה קם לתורנויות האלה מוקדם לפנות בבוקר, בחום ובקור, ותמיד היה מבסוט מהעניין.

בצבא יקיר היה מצטיין פלוגתי. הוא היה אמור לצאת לקורס מפקדי טנק, אבל בגלל טעות בהקצאות, המ"פ הורה לו לחזור לפלוגה. יקיר הצטער – אבל המשיך להיות חייל טוב וחבר טוב, ולתת הכל מכל הלב, כמו שהוא ידע.

"היית הפנים של חיילי עם ישראל כולם, שאומרים מעט ועושים הרבה, בפנים יפות ומאירות" (מתוך הספדו של ראש הישיבה, הרב אוריאל עיטם, בלווייתו של יקיר).

יהי זכרו ברוך.

ינון פליישמן, בן לבנימין ומיכל, נולד בשנת תשנ"ב והתגורר באפרת. לינון חמישה אחים. שני אחיו, שילה ודניאל, למדו גם הם בישיבה בירוחם.

ינון נישא לנועה (לבית סטביסקי), ונולד להם בנם זיו.

ינון למד בישיבה במשך שנתיים, ועבר לישיבת תקוע. הוא למד באוניברסיטה העברית, וגם לימד בבית מדרש "חברותא" שבאוניברסיטה. כחלק מלימודיו כתב עבודת מוסמך באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה על "החזרה אל המשנה". התכוון להתחיל דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטה תל אביב.

ינון עסק בחינוך. לימד במסירות ובהשקעה בתלמוד תורה בתקוע, ושימש מורה ומחנך בתיכון הרטמן בירושלים.

במלחמת חרבות ברזל התגייס לשירות מילואים. בט"ו במרחשוון נהרג בהתהפכות טנק בגבול הצפון. בן 31 היה בנופלו.

  ●●●

חברים מספרים:

"הזיכרון מעלה את אחרי הצהריים הרבים שהיינו יושבים יחד בבית המדרש הישן של ירוחם, לומדים ירושלמי שבועות ותוספתא ובבלי. וכל פעם לפני שקיעה, ינון היה עוצר בשביל לומר בחופזה פרשת התמיד של בין הערביים, לפני שתשקע השמש.

אחד הדברים שייחדו אותו – שלא ראה דבר כמובן מאליו. גם תחיית העיסוק הבלתי אמצעי במקורות חז''ל, המחקר המודרני של המשנה והתלמוד שהעסיק אותו, לא נראה לו מובן מאליו. עיסוקו הן בתורה והן במחקר היה מאופיין לא פעם בהומור וקריצה, אבל בעיקר נבע מעמקות, חדות וחכמה גדולה, אהבת תורה והאהבת תורה.(מתוך דברים שכתב אלון ברנד, בן מחזור של ינון).

יהי זכרו ברוך.

איתן דב רוזנצויג נולד בכ"ג באדר התשס"ב באלון שבות. בן לעוזי וחגית, בכור מבין חמישה. הוא למד בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת, סיים בהצטיינות יתרה וקיבל הוקרה ממשרד החינוך. בשנים אלו היה חלק ממגמת האמנות העל-אזורית שבגוש עציון. יצירת הגמר שלו, המתארת את המסע של עם ישראל לאורך הדורות על מגילה שאורכה 3.6 מטר, זיכתה אותו במקום ראשון בתחרויות ארציות ובקבלת מלגת לימודי אמנות.

איתן למד בישיבה, והתגייס לגדוד שקד של חטיבת גבעתי. לאחר ראש השנה התשפ"ד סיים את פרק השירות הסדיר, אך בשמחת תורה – בעודו בחופשת שחרור – גויס שוב לצבא, ושירת בכוח הראשון שנכנס לרצועת עזה.

איתן נפל בקרב בג'בלייה, בט' בכסלו התשפ"ד. בן 21 היה בנופלו.

  ●●●

חברים מספרים:

לאיתן הייתה היכולת ללמוד ולקחת מכל העולמות: מצד אחד ללמוד בשקידה, לרדת לעומק הסוגיות ולפלפל בסברות, ומצד שני להיות אומן – לצייר ציורים, לכתוב שירים ברמה גבוהה, להיות מחובר לעולם החול ולהבין אותו באמת.

גם בתוך הקודש, הייתה לאיתן יכולת ללמוד מכל מקום. בשבועות חזרה (זמן חזרה על הלימוד, שיש המנצלים אותו כדי לבקר בישיבות אחרות ולהיחשף אליהן), היה הולך כל פעם לישיבה בסגנון אחר – פעם לבית אל, פעם להר המור ופעם לעתניאל. בכל מקום שביקר בו, הצליח להתחבר ללימוד ולאווירה.

לאיתן הייתה אהבה מיוחדת לעולם החרדי ובמיוחד לעולם החסידי. היה מחובר במיוחד לחסידות 'פני מנחם' של ר' שאול אלתר. באופן כללי איתן אהב ללכת לחצרות החסידות, ובכל הזדמנות של טיש או שמחה היה הולך – לשמחת בית השואבה, לל"ג בעומר, ואפילו לשבתות במאה שערים. כשאיתן היה מגיע לשם, היה מנסה ללמוד על החסידות ומה מיוחד דווקא בה. לא פחד גם לשאול את זקני החסידויות שאלות קשות על צבא ומדינה.

לאיתן היה כוח רצון. עוד לפני הצבא התחיל להתאמן ברצינות. בתחילת השירות עדיין היה לו קושי במבחני הכשירות, אך תוך כמה חודשים עבר את כולם, ועלה לגדוד ביחד עם כל המחלקה.

לאיתן הייתה אהבה מיוחדת לשירי שבת, ובייחוד למנגינות המסורתיות יותר. הוא היה נכנס לכל שיר ושר מעומק הלב. כך היה שר גם בשמירות בצבא, ובשבתות לפני הכניסה לעזה.

איתן היה אדם אוהב אדם ואלוקים. הקדיש את זמנו ללימוד תורה מעמיק, לצד רצון עז להכיר את עולם החסידות לגווניו השונים. הקדיש את עצמו גם להכרת מגזרים שונים בעם ישראל, בסקרנות, הערכה והכלה. האמנות שלו מבטאת בין השאר את חיבורו העז לסיפור של עם ישראל, תורתו ואלוקיו.

"היית כוכב נוצץ מדור מיוחד, שבקשת ה' שלו פורצת גבולות, ומנסחת בעדינות את עולם הקודש בכלים חדשים" (מתוך הספדו של ראש הישיבה, הרב חיים וולפסון, בלווייתו של איתן).

יהי זכרו ברוך.

איתן פיש נולד בי"א ניסן התש"ס, בן לדוד וחיה, אח רביעי מתוך שמונה. אחיו הגדול איתמר למד בישיבה במחזור י"ט, ואחיו הצעיר יחיאל לומד בישיבה במחזור ל"א.

איתן נולד וגדל בפדואל. בתיכון למד בישיבת השומרון. משם המשיך לישיבת מצפה רמון, ובאמצע שיעור א' עבר לירוחם.

בסוף שיעור ב' בישיבה, כשביקשו מתנדבים להתגייס לחיל השריון, התנדב עם עוד ארבעה חברים. הוא יצא לקורס מפקדי טנקים בחטיבה 188, הצטיין בקורס ונשאר בתור מפקד על הקורס. לאחר התפקיד חזר לישיבה לפני קורס קצינים. בתום קורס קציני שריון, שימש כמפקד מחלקה בגדוד 53, פלוגה ג.

עם פרוץ המלחמה בשמחת תורה, איתן זינק עם הגדוד שלו לקיבוצי עוטף עזה, ולחם נגד המחבלים. בהמשך נכנס הגדוד ללחימה ברצועת עזה. בכ"א בכסלו נורה טיל לעבר הטנק שלו. סרן איתן פיש נהרג, ועמו יקיר שנקולבסקי (בוגר הישיבה גם הוא) ותובל צנעני.

  ●●●

חברים מספרים:

כשאיתן הגיע לישיבה, הוא נכנס מיד לתוך הלימוד בדבקות. סגנון הלימוד שלו היה נעים וחד, וכל אחד נהנה לשאול אותו שאלות במשך הסדרים ולשמוע את החכמה שלו.

הצבא, איתן דאג לאווירה טובה בצוות שלו, וחיוך היה תמיד על פניו. עם זאת היה חדור מטרה, רציני ואחראי, ונחשב לאחד הלוחמים הטובים בצוות, במחלקה ובפלוגה.

מחוץ לסדרי הלימוד בישיבה (וגם בלימוד עצמו), באה לידי ביטוי היצירתיות של איתן – בנגינה בגיטרה, בפתירת וכתיבת תשחצי היגיון, ובעיקר ביכולת ציור מופלאה. את כל הכשרונות הללו הוא מימש בהתמדה ובדייקנות, ובאופן ששיקף את עדינות נפשו.

"אדם מרשים, גבה קומה, חסון, מלא ביטחון ורוגע, מעל כולם, משכמו ומעלה, משקיף על כולם מלמעלה. כל אלו הדברים שנשקפים ומוקרנים כבר ממפגש ראשוני איתך; וכל זה כשמצד שני פוגשים ביישנות, רוך, הקשבה לכל הצדדים וההיבטים השונים בכל עניין. התכונות האלו הפכו אותך לדמות של מנהיג יוצא דופן. מנהיגות שקטה וכובשת, "עדינו העצני", רכות שיש בה חוסן, עמידה איתנה" (מתוך הספדו של ראש הישיבה, הרב חיים וולפסון, בלווייתו של איתן).

יהי זכרו ברוך.