יזכור

shalom_sherki
שלום יוחאי שרקי ז"ל
עמי פרג_ון
עמי פרג'ון ז"ל
גלעד גולדשטיין
גלעד גולדשטיין ז"ל

שלום שרקי נולד בכ"ו באדר א' תשמ"ט בירושלים, שם גדל. שלום החל את לימודי היסוד בתלמוד תורה "מורשה", ולאחר מכן התקדם לישיבה התיכונית 'בני צבי' שבבית אל. בשלב הבא, שלום המשיך להעמיק ולבנות את בניין התורה שלו בישיבות צפת וירוחם, זאת בשילוב עם השירות בחיל הים, כלוחם בספינת דבור.
אחרי סיום השירות הצבאי למד שלום לימודי ארץ-ישראל במכללת הרצוג שבגוש עציון. הוא התעניין במגוון תחומים ולאורך השנים למד היסטוריה וגאוגרפיה, ספרות קודש וחול, אסטרונומיה וצפייה בכוכבים. שלום גם הקדיש זמן ללימודי הישרדות ולכושר גופני. במקביל, הוא עבד כמדריך נוער בישיבת בני צבי בה למד, ובהמשך עבד כמדריך טיולים ברחבי הארץ. בין היתר, הוא הדריך את טיולי מסע-ישראלי לבני נוער.
הוא אהב את ארץ ישראל ונופיה והשקיע המון בידיעת הארץ - בהיסטוריה, בחי ובצומח. לכן בחר להדריך טיולים – כדי לספר על הארץ ולהסביר עליה. שלום היה שמח במיוחד כשמצא בור מים לא ידוע או שביל חדש.
שלום היה אידיאליסט, הוא האמין בזכות ובחובה של האדם לקחת אחריות ולהשפיע סביבו, עזר בשמחה ובקלות בכל צורך שעלה מולו.
לשלום היה מאור פנים מיוחד, עיניים כחולות נוצצות וזקן בלונדיני פרוע, הוא אהב אנשים בכל גיל, והתחבר אליהם בטבעיות ובחום; ילדים קטנים שהדריך והתמוגג מהתמימות שלהם, תלמידי תיכון שהדריך במסירות במסע-ישראלי בין אם היו חילונים או דתיים, מהמרכז או מהפריפריה, ואפילו סתם אנשים שהתארחו בבית הוריו. היתה לו יכולת מדהימה להקשיב לכל אדם ולהתעניין באמת בו.
שלום היה חבר טוב. היה לו חוש הומור חד ונוקב, ויחד עם זה יכולת מיוחדת לגרום לך תמיד להרגיש טוב ובנוח.
לשלום היתה נפש רגישה ועמוקה, הוא אהב שירה, רצה לחיות את החיים בצורה משמעותית, והשקיע הרבה בעבודת השם שלו, וחיפש כל הזמן לאתגר ולדייק את תפיסת העולם שלו. הוא היה מלא השראה ומחשבה מקורית.
שלום היה איש של פשטות חיצונית שסודה בעושר פנימי. אדם להטעין דרכו ובאמצעותו מצברים נפשיים ממקור של אמונה וביטחון. שלום היה שדה מגנטי של שמחת חיים ואופטימיות, בסוד שיח של שעות קטנות, בריקוד סוער, בבדיחה טובה, בצעידה בארץ שאהב. שלום היה איש של דעת וכנות נוקבת עטופה ברוך. איש אמת ושלום.
בתקופה האחרונה של חייו, הוא היה מאושר ומרוצה. הוא היה מוקף אנשים אוהבים, עשה דברים שהוא אוהב, היה מלא מרץ והיו לו המון תוכניות לעתיד; בין השאר, הוא עמד להתארס עם חברתו.
לפני שש שנים, אור ליום כ"ז בניסן תשע"ה, ערב יום הזיכרון לשואה, נרצח שלום והוא בן 26. בעת שעמד בתחנת אוטובוס בגבעה הצרפתית בירושלים, הסיט מחבל פלסטיני את מכוניתו ופגע בשלום ובארוסתו שעמדה עמו בתחנה. שניהם נפצעו ושלום נפטר זמן קצר לאחר מכן. חיים צעירים ועדינים נלקחו באבחת רוע. שלום הותיר אחריו הורים, שישה אחים ואחיות.
כיסוי הבימה בישיבה נתרם על ידי משפחתו לעילוי נשמתו ולזכרו הטוב. בזכותה ובזכות דמותו הייחודית של שלום דרכו עומדת לנגדנו, והיא מורה לנו לילך לאורו הטוב.
ת.נ.צ.ב.ה

עמנואל משה (עמי) פרג'ון נולד בכפר הרא"ה בא' אדר א' תשמ"ט. הילד העשירי מבין 11 אחים ואחיות. בבית הספר היסודי התחנך בנעם נתניה והיה חניך בתנועת הנוער בני עקיבא בסניף כפר הרא"ה. בחטיבת הביניים למד במכינה בכפר סבא, ובתיכון התחנך עמי בישיבה הסביבתית-תורנית אורות הזורעים. לאחר סיום שנות בית הספר, המשיך לישיבת ההסדר בירוחם, במהלכה התגייס לשירות צבאי בחיל הים. בשנת תשע"ב נישא עמי לנחמה לבית קרוננגולד, ובשנת תשע"ג נולדה בתם מרים.
עמי היה בעל מידות וחן מיוחדים, כושר השתלבות טוב ומהיר, עד שבלימודי התיכון חבריו היו שוכחים שהצטרף שנה לאחר כולם. גם בבית משפחת קרוננגולד, חמיו וחמתו, השתלב והתקבל כבן בבית. בכל מקום בו היה, השאיר אחריו חותם של נועם ואהבה.
בכל שלב בחיים, מצא אפיקים נוספים בהם יוכל לתרום מעצמו לחברה. עמי הדריך בתנועת הילדים עוז בכפר הרא"ה. בלימודי התיכון שימש כמדריך בני עקיבא במושב הזורעים, והתנדב בקו לחיים ובשמחה לילד. את לימודיו בישיבת ירוחם שילב בפעילות עם הקהילה.
עמי השקיע שעות רבות בלימודי התנ"ך שהיה אהוב עליו, והערות, שאלות ותובנות בכתב ידו כיסו את שולי ספר התנ"ך שנשא עמו לכל מקום.
עמי דאג לפתח ולטפח תחביבים בצורה יסודית ולהפיק את המירב מהסיטואציה בה הוא נמצא. כך השקיע בתחום הבישול והאפיה בשירותו הצבאי על הספינה, כאשר היה עליהם להכין את ארוחותיהם, והוא החליט לשדרג אותן. כך השקיע שעות רבות בלימודי נגינה עד שהגיע לרמה שהשביעה את רצונו, וכך דאג לרכוש ולקרוא אוסף ספרים מרשים שהיווה בעיניו קלאסיקות בתחומים שונים. גם נישואיו למשפחה דוברת אנגלית, היוו עבורו הזדמנות להתפתחות בתחום זה.
השקעתו ניכרה גם בתחומי הלימודים, במחברות צפופות בכתב קטן ומסודר ובהישגים מרשימים.
עמי היה אוהב אדם, ואהב מאוד למצוא קשרים משפחתיים, אף רחוקים ביותר, עם מגוון אנשים. השקיע בחברויות עמוקות ובבניית קשרים חברתיים רבים ומגוונים.
הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, גם באופן רגלי וגם רכוב על אופניו, ועסק בכך ממש עד ימיו האחרונים. הוא שמר על כושר גופני טוב ונהג לצאת לריצות.
עמי היה איש אמונה, ודרכו בעבודת השם היתה ברורה ובהירה. תמיד הרגיש שהשם איתו, ושהפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" מלווה אותו. כשנשאל האם מחלת הסרטן פוגעת באמונתו בהשם, השיב: "אם יש סרטן בעולם, אז למה שלא אהיה חולה סרטן?".
בתחילת שנת תשע"ד התגלתה מחלת הסרטן בגופו של עמי, ובשלהי שנת תשע"ה הוא נקרא לגנזי מרומים. גם בתקופת מחלתו, המשיך עמי לשמור על חיוניות רבה. השקיע בלימוד תורה ובלימוד הלכות הרמב"ם, נהג לטייל, התחיל ללמוד לימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל, התחיל ללמוד נגינה בפסנתר ככלי נגינה נוסף והמשיך לחיות את החיים במלוא עושרם.
לאחר מאבק ממושך במחלתו, עמי בא למנוחת עולמים בגיל שלושים ואחת. הותיר אחריו אישה ובת, הורים ואחים.
ת.נ.צ.ב.ה

גלעד גולדשטיין נולד בכ"ז בניסן תשנ"ו בפילדלפיה שבארצות הברית. בהיותו בן שנה עלו בני המשפחה ארצה. תחילה הם התגוררו ביישוב עלי ובהמשך עברו לאפרת, שם גלעד התגורר וגדל. גלעד למד בבית הספר היסודי אורות עציון, ולאחר מכן בישיבת נווה שמואל. לאחר מכן המשיך גלעד ללימודים בישיבת ירוחם, ולאחריהם התגייס לשירות בחטיבת הצנחנים. בשירותו הצבאי הצטיין כחובש קרבי בעל תשומת לב מיוחדת לכל חייל, ובמהלכו שם קץ לחייו.
גלעד אהב את התורה. הוא היה מבלה שעות ארוכות ביום בלימוד תנ״ך, נהנה מהקריאה ומשינון הפסוקים. הוא אהב לקרוא בתורה וידע בעל פה פרשות רבות. בהומור הייחודי שלו, הוא ידע תמיד להוסיף פסוקים לבדיחות, להוציא אותם מהקשרם או לקחת חלק מפסוק ולשנות אותו בצורה מפתיעה ומשעשעת.
גלעד היה קול ייחודי בבית המדרש, גם מילולית כי קולו תמיד נשמע מעל קולות הלומדים האחרים, אבל בעיקר בגלל דרך החשיבה המיוחדת שלו והסברות שאהב לפתח. לא פעם יכולת למצוא את גלעד מגן על סברה דחוקה בפני רבים המנסים לדחות אותה, וברגעים כאלה היה ניתן לתהות אם הוא לא אהב אותה דווקא בגלל שהיא דחוקה.
אי אפשר לדבר על גלעד בלי להזכיר את השמחה שלו, שמחה וחיוך שהדביקו תמיד את הסובבים אותו. גלעד היה מהכותבים והשחקנים בהצגות ראש חודש אדר, אבל לא היה מגביל את החגיגה לערב אחד. בשנה המעוברת, פעל גלעד להרבות בשמחה כבר מראש חודש אדר א'. ההומור והצחוק היו חלק רגיל מלימוד התורה של גלעד, והוא תמיד היה מוצא דרך מצחיקה להציג סוגיה או איזושהי בדיחה טובה בגמרא. רצינות וצחוק לא היו הפכים אצל גלעד והיה יכל להגיד שטויות ברצינות מוחלטת או להפוך נושאים רציניים לבדיחה מבלי לזלזל בהם או להפחית מרצינותם.
גלעד היה מתפלל בכוונה ורק מלעמוד לידו בשעת התפילה היית מתמלא יראת שמיים. גלעד היה מקפיד להניח תפילין ולהתפלל לפני סוף זמן תפילה גם בימים שהדבר לא היה מובן מאליו.
גלעד אהב לתת מעצמו, תמיד השקיע בכל דבר שעשה את כל כוחותיו. הוא השקיע בחברים, במשפחה וגם בהתנדבויות בירוחם ובמד"א. גם כשהגיע לצבא, החליט גלעד לצאת לקורס חובשים והיה חובש פלוגתי מצטיין. בתפקיד זה הרגיש גלעד מימוש של יכולותיו ורצונו לעזור ולדאוג לאחרים. חיילים שהיו בפלוגה שעליה היה מופקד מספרים שאכן דאגה זו הייתה מורגשת, וגלעד היה כתובת קשובה, רגישה וזמינה לפניות רבות, גם מעבר לתפקידו הפורמלי כחובש.
גלעד אהב לטייל בארץ וכל טיול היה להרפתקה ולסיפור שאהב לספר. הוא היה יוצא לטייל בימי שישי באזור ירוחם, גם בשבתות החורף בהן השבת נכנסת מוקדם (ובישיבה עוד יותר מוקדם) והיה מוצא את הדרך בטרמפים שונים ומשונים כדי לחזור בזמן לירוחם. לא פעם היה מגיע כשכולם כבר יצאו לתפילה או אפילו קצת אחרי, ובכל פעם שכזו היה חוזר עם חיוך ענק וסיפור ארוך על החוויה שהייתה.
גלעד היה מקבל כל אדם כמו שהוא ונתן לכל אדם שדיבר איתו תחושה טובה. הוא היה חבר טוב ואוזן קשבת, יכל לדבר ולהקשיב בכל נושא והצליח לפתח קשרים עם אנשים מעולמות ורקעים שונים לחלוטין משלו, בכל מקום שבו היה. הסקרנות שלו והגישה החיובית בה הגיע לכל אדם, אפשרו לכל אחד להיפתח אליו בקלות וגלעד תמיד שמח לשמוע דברים חדשים ודעות שונות ומגוונות.
הקול של גלעד בלימוד התורה, אהבת התורה ויראת השמיים שלו, הצחוק והחיוך המדבקים והשמחה שאפיינה אותו כל כך, חרוטים בזיכרון ומהדהדים בין כותלי בית המדרש.
גלעד התאבד בעת שירותו הצבאי בי' באלול תשע"ז, והוא בן עשרים ואחת. הותיר אחריו הורים וחמישה אחים.
ת.נ.צ.ב.ה